עו"ד עדי שי
מאת: עו"ד עדי שי, שותפה במשרד עוה"ד דנינו-שי-משה ושות', יו"ר הועד המנהל עמותת "יסוד"
מאז פרץ משבר הקורונה, מערכת החינוך הישראלית נאלצת להתמודד עם אחד המשברים הגדולים בתולדותיה. בניגוד למדינות וגופים בעלי גמישות המאפשרת מוכנות למצבי משבר – מוכנות שמתאפשרת הודות לשילוב טכנולוגיות ויותר מכך, הודות לכך שיצירתיות וגמישות מחשבתית המהוות מרכיב הכרחי ואינטגרלי בתפקודן - שקטה מערכת החינוך במשך עשורים על שמריה, בהיותה מבוססת על אבני יסוד שפותחו במאה ה-19: מבנה הכיתה, תוכנית הלימודים, פורמט ההוראה כמעט ולא השתנו, כאילו מחוץ לכיתה עדיין ממתין לבוגרי מערכת החינוך פס היצור התעשייתי.
נורות אדומות מהבהבות כבר מזמן, כשלי המערכת ידועים – החל משיעורי נשירה, תוצאות מבחני המיצ"ב, מדדי OECD, נתוני פשיעה, אובדן ערכי יסוד ועוד. משבר הקורונה הוא אזעקה השקולה לזו המושמעת בעת מלחמה, כזו שאם נתעלם ממנה נצנח כולנו אל תהום חברתית, חינוכית וכלכלית.
משבר קשה הוא גם הזדמנות להתעורר, הזדמנות לשנות. כ-2 מליון תלמידים, נכס שאין יקר ממנו, מופקד בידיים של מערכת החינוך למשך שעות היום האיכותיות שלו. אין זכות גדולה מזו, מליתן בהם את הערכים ואת הכלים לעולם של היום ולזה שממתין להם ואין חובה גדולה מזו - חובה שאת טיבה עלינו להפנים - לוודא שכאשר תלמידי ישראל נכנסים בשערי מוסדות החינוך לא יהיה זה שער לעולם ארכאי, שלא הפנים את כללי המשחק של המאה ה-21.
הידע קיים. על מערכת החינוך לגבש מדיניות, להותיר דפוסי לימוד ישנים במאה המתאימה להם וליישם תחתם תפיסות לימוד חדשניות, להכניס כלים דיגיטליים לשימוש יומיומי בתחומי ההוראה, לחקור ולחפש דרכים שונות להעביר את החומר, לעודד חשיבה ומחשבה מקורית, לדבר אל התלמידים בשפתם, לשלב דוגמאות מחיי היומיום, לעודד חיפוש ידע עצמאי, לחבק מגוון דעות, מגזרים ושונות, לראות את הילד – רצונותיו וכישוריו הייחודיים, לעודד שימוש בכלי תקשוב, אוריינות מידע כמושג, חשיבה ביקורתית ויכולת לפתור בעיות, תקשורת שיתוף ועבודת צוות, לימוד עצמאי ופרוייקטלי ועוד.
הכל כבר נאמר, נכתב, הודפס בכותרות ענק, דובר בשעות הפריים בערוצי המיינסטרים, נזעק ברחובות – זה לא מספיק. מערכת החינוך עשירה בהון אנושי מחויב ונאמן, במאות ואלפים העושים ובעיקר עושות עבודתן שליחות מדי בוקר וברמה המקומית ישנן לא מעט יוזמות, יצירתיות וחדשנות, ברם לדאבוננו - הנהגת המשרד - מתחלפת, ארעית, זמנית ופוליטית, כזו שלא הגיעה בשם השליחות החינוכית, ספק אם ביכולתה לשנות גישה, לראות קדימה, להתחדש באמת, להפגין יצירתיות, הנהגה, שלא מצליחה להנהיג אחריה לשינוי.
אפשר לקרוא לשר החינוך, לומר שמשבר הקורונה הוא הזדמנות להטביע חותם שאין חשוב ממנו, לייצר שינוי אמיתי במערכת החינוך הישראלית. אפשר. זה רק פחות ריאלי במציאות השלטונית והכאוטית המתחוללת עלינו להניח שמה שלא נעשה עד כה, יעשה במעט השבועות שנותרו עד הבחירות של 2021. השינוי האמיתי יקרה רק כאשר כולנו נבחר לשים את החינוך במקום הראשון, לא רק במילים אלא גם במעשים, לא רק בחירום אלא גם בשוטף, בשיח שלנו גם כשהוא פוליטי, בפרופיל המועמדים לכנסת, במקום שניתן לחינוך בסדר העדיפות שלנו, בדין וחשבון שנבקש מנבחרינו, בפתק שנשים בקלפי. מנהיגות אינה זכויות יתר אלא אחריות (פ. דרוקר) – ואת האחריות ליצור מציאות חדשה, טובה יותר, עלינו לתבוע מנבחרינו. הנהגה ראויה שאתגר החינוך זורם בוורידיה ובעורקיה תדע לנתב את אנשי המשרד, הורים, תלמידים וגופי חינוך – לחינוך מותאם למאה ה-21, לבניית מערכת שנוכל להתגאות בה, לחברה נאורה, ליברלית ומשכילה שנהיה גאים להיות חברים בה.