עו"ד יגאל דנינו

בפסק דין תקדימי[1] קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי בניגוד לצו ההרחבה הפנסיוני במשק, אין למעסיק חובה לבטח את עובדו במסלול ביטוח פנסיוני הכולל ביטוח בגין אובדן כושר עבודה.

העובדת שהייתה מבוטחת בביטוח מנהלים בחברת 'מגדל', חלתה בסרטן ואיבדה את יכולתה לעבוד. כאשר הגישה תביעה לחברת הביטוח בגין אובדן כושר עבודה, גילתה כי הפוליסה אינה מכילה כיסוי למקרה זה. העובדת הגישה תביעה נגד המעסיק, בטענה כי הפר את חובתו לבטח אותה מפני אובדן כושר עבודה לפי צו ההרחבה הפנסיוני המקיף במשק, ודרשה כי יפצה אותה על הנזק שנגרם לה. המעסיק טען כי קיים את חובתו לפי צו ההרחבה והפקיד עבורה כספים לביטוח מנהלים שבחרה העובדת, וכי העובדת העדיפה את המסלול הזה על פני קרן פנסיה מקיפה.

בית הדין האזורי דחה את התביעה נגד המעסיק, בנימוק שיש לראות בפעולותיה של העובדת כמי שהביעה את רצונה להיות מבוטחת בביטוח מנהלים (ולא בקרן פנסיה מקיפה).  העובדת הגישה ערעור לבית הדין הארצי, וזה דחה את הערעור בפסק דין מקיף הקובע הלכה חדשה.

נקודת המוצא לדיון היא סעיף 20 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005 ("חוק הפיקוח"), אשר נחקק קודם לצו פנסיית חובה במשק. סעיף 20 מבטא עקרון יסוד בעולם החיסכון הפנסיוני והוא חופש הבחירה המלא שניתן לעובד לקביעת סוג המוצר הפנסיוני המועדף עליו, החברה שתנהל עבורו את הכספים, מסלול ההשקעה, וזאת ללא יכולת התערבות של המעסיק בבחירות אלו. תכלית הסעיף היא לאפשר לעובד לעשות את בחירותיו בלי התערבות המעסיק, כדי שהעובד יתאים את החיסכון הפנסיוני לצרכיו במנותק משיקולי המעסיק.  כשם שהמעסיק אינו צריך לוודא מה העובד עושה עם המשכורת אותה הוא מקבל, כך אסור לו להתערב במה שנעשה עם כספי הפנסיה שאותם הוא מעביר לקרן עבור העובד. מבחינת המעסיק עניין זה צריך להיות "שגר ושכח". יותר מזה, אם המעסיק יתערב בבחירת הכיסויים הביטוחיים של העובד, יש בכך פגיעה בפרטיות של העובד ובאוטונומיה שלו.

אמנם צו ההרחבה הפנסיוני קובע שהעובד זכאי להיות מבוטח בקרן פנסיה מקיפה שתכלול גם כיסויים למקרה נכות ומוות, אבל במקרה זה סעיף 20 הנ"ל אשר נחקק קודם לצו ההרחבה גובר, שכן נאמר בו לגבי חופש הבחירה של העובד "והכל אף אם נקבע אחרת בדין או בהסכם". הוראת הסעיף עדיפה אפוא על כוחו של צו ההרחבה.

בית הדין דוחה את הטענה שאין לעובד הממוצע כלים להחליט בשאלות מורכבות אלו, וכי הצו הפנסיוני בא לתת מענה לחוסר זה ע"י כפיית ביטוח אובדן כושר עבודה וקובע כי בחסות עיקרון "חופש הבחירה", העובד חייב לקבל החלטות בעניינים אלה, אף אם המשמעות היא העדר כיסוי למקרים של מוות או אובדן כושר עבודה. בית הדין מוסיף וקובע כי חוק הייעוץ הפנסיוני מטיל אחריות על סוכני השיווק הפנסיוני להסביר לעובד את המשמעויות ולסייע לו לקבל החלטה מושכלת ונכונה עבורו.

לסיכום, עובד רשאי לבחור בביטוח פנסיוני (כולל ביטוח מנהלים) ללא כיסוי של אובדן כושר עבודה, ולמעסיק אין אפשרות להתערב בכך, ואם יתערב – הוא עלול לחטוא בעבירה פלילית.

נעיר כי בפסק דין זה הגישו היועץ המשפטי לממשלה והצדדים לצו ההרחבה הפנסיוני (ההסתדרות וארגוני המעסיקים) את עמדותיהם בעניין עקרוני זה. בית הדין אימץ למעשה את עמדת היומע"ש ודחה את עמדת ההסתדרות.

הערת המחבר: בתיקון לצו ההרחבה הפנסיוני משנת 2016 נקבע כי תשלום המעסיק לתגמולים למסלול שאיננו קרן פנסיה, יכלול רכישת כיסוי למקרה של אובדן כושר עבודה בשיעור הדרוש להבטחת 75% מהשכר הקובע של העובד (נוסף על חובת הפרשה של 5% לתגמולים). מכוח פסק הדין הנ"ל, הוראה זו איבדה את תוקפה, ולמעסיק אין חובה (יותר מכך - נאסר עליו!) לרכוש לעובד ביטוח אובדן כושר עבודה. העובד לבדו יחליט על כך.  לדעת הח"מ, פסק דין זה מעמיס נטל כבד מדי על כתפי העובד הממוצע, שאין לו הכלים להחליט בצורה מושכלת בדבר האפיק הפנסיוני העדיף לו, ובמצב זה גוברת האחריות של הסוכן הפנסיוני/יועץ השיווק הפנסיוני להבטיח כי העובד בוחר את המסלול המתאים לו. עדיפה בעינינו הגישה הפטרנליסטית של צו ההרחבה המכריחה את העובד והמעביד להבטיח כיסוי סוציאלי לימים סגריריים.

בצריך עיון: מה אם העובד מחליט שלא לרכוש כלל ביטוח א.כ.ע? האם הוא יכול לדרוש מהמעסיק להגדיל את ההפרשה שחל המעביד לתגמולים ל – 7.5% במקום 6.5% הקבועים בצו?  

[1] עע (ארצי) 7243-10-15 ליליאן לנדסברג נ' גל-רוב יועצים בע"מ, ניתן ביום 20/8/2018.