עו"ד עדי שי

מאת עו"ד עדי שי, שותפה במשרד עוה"ד דנינו שי משה, מתמחה בחקיקה ובמשפט מנהלי

יצאתי מהמונית כשהנהג, גבר שבגברים, אצילי, נאה ומרשים כל כך - דומע, לא מסוגל להשיב לי "שלום" בעודי סוגרת את דלת המונית והוא – את המונה.

בימים הללו בהם הושבעה ממשלה שבה לראשונה חברה בקואליציה רשימה של חברי כנסת ערבים - האתגר הוא בשיח. שיח שאינו 'ערבים' ו'יהודים' אלא שיח על שוויון, שיח על הקלות הבלתי נסבלת של התיוג ועל הדרך שעשה למחוזות עלובים ומבישים עד כדי כך שהדיון 'כן ערבים' בקואליציה או 'לא ערבים' הפך 'לגיטימי'. אז זהו, שלא - הוא לא דיון לגיטימי. הוא שיח מפלה, שיח שמנוגד לערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית. הוא שיח מסוכן כי אפליה קטגורית, אפליה מגזרית או מגדרית היא אפליה אסורה, לא חוקית, מסוכנת. לכולנו.

השיח המתלהם, זה שהתנהל עד כמעט 'אתמול' מעל דוכן המליאה, זה שהשתלט על מהדורות החדשות בשעת הפריים "המבוקשת"  וזה אשר נהג גם ברחוב – הוא שיח של שנאה, שיח של אפליה. 'מתלהם' אמרתי ולא בכדי להשמיץ. מתלהם זה אומר שעושים שימוש בהכללה שטחית, כמו הכללה מגדרית או מגזרית, ותוך כדי כך מוותרים על הצורך לחשוב שניה, לחשוב ולזהות שהגורם המבחין, המבדל, הקובע -  אינו עובדת השתייכותו של אדם למגזר מסוים אלא דעות, מעשים והשקפות - ושאותם יש לבקר חריפות או לעודד. דוגמאות? מפאת קוצר היריעה - רק שתיים ועוד אחת בסוף:

דוגמה אחת. המגזר החרדי רווי יוזמות שילוב בשוק ההייטק לנשים, עתיר בהון של נשים ערכיות ומשכילות פעילות במגזרים של טכנולוגיה, חינוך ועוד. נכון, יש עוד דרך לעשות וההנהגה החרדית אינה מסייעת – אבל הכללה היא טעות. תקיפת המגזר כמגזר, האשמה ב'אי נשיאה בנטל' או כמותה, להבדיל מתקיפת ראשי הנהגה מסיתה או מנציחה בערות - היא תקיפה שגויה, מפלה, לא חוקית.

דוגמה שניה. רוב דומם בציבור הערבי הישראלי רוצה לגור כאן, להיות שותף שווה בחברה הישראלית בעל הזדמנות שווה לחינוך, לשירותי בריאות, בעל אפשרות ממשית להזדמנות שווה בהשתלבות בשוק העבודה. (נכון, הם לא משרתים בצבא – את "הפינה" הזו "אסגור" בשנייה: אם נהיה חכמים קצת, לא הרבה, יוכלו לתרום התנדבות משמעותית לא פחות בתחומים רבים כגון שירותי בריאות, חינוך, סיעוד, שיטור עירוני, כבאות ועוד). אבל, האפשרויות האלה לא עומדות לרשותם: יעבדו וילמדו פי כמה - שערי המשק סגורים בפני מרביתם. בפרקטיקה של החיים זה אומר ככה: שהילדים הקטנים לא יורדים לרחוב כי מסוכן, כי אין מדרכה, כי אין שוליים לכביש, כי אין פארקים לשחק בהם, כי מסתובבים שם עשרות אלפי נשקים לא חוקיים, כי אין ולא סופקו כלים לנהל מדיניות אכיפה ושיטור אפקטיבית, לשמירה על החיים ועל הבטחון האישי. זה גם אומר שזוג צעיר לא יכול להתחיל את חייו, כי אין אישורי בנייה. אז נכון, למצער בונים לא חוקי והחוק צריך ליתן לכך מענה (כמו במגזר החרדי אגב), אבל מענה ראוי לא יגיע מניהול מו"מ על אמצעי האכיפה של הבניה הלא חוקית, אלא על מתן הזדמנות שווה להשכלה, לפנאי ולמשחק לילדים, לתעסוקה ולמגורים למי שיהיו כאן תמיד, כדי שיהיו שותפי אמת. או שאבדנו.

עאדל, מהמונית, אמר שלפני המהומות האחרונות היה כאן דו קיום, שיהודים באו לכפר ושעבורם בסופש פינו התושבים את שטחי החניה, שבאו וקנו עגבניות ב-3 שקלים לקילו במקום ב- 8 שקלים לקילו וגם סוכריות. שאלתי בזהירות – "אבל רגע, זה באמת דו קיום? עבודה לאשתך שהיא אקדמאית, מצאתם?" ואז העיניים נצצו. אמר שלא, "שבאמת לקח 4 שנים". הדמעות של עאדל חיכו, הוא שמר אבל הגיעו, הגיעו כשדיבר על ילדיו הקטנים, על הדשא הסינתטי שהניח על הגג כדי שיוכלו לשחק, הדמעות הגיע יותר מהכל בגלל העתיד שספק אם יוכל להעניק להם למרות שהוא עובד קשה כל כך. נסיעה של 14 דקות השאירה בי את הדמעות של עאדל לתמיד.

שוויון הוא לא חולשה. הוא לא נחלת השמאל ואין משמעו ויתורים מדיניים מרחיקי לכת והזנחת הבטחון וגבולות ההתיישבות. שוויון הוא להתייחס בכבוד לאדם אחר ולא לשפוט, לחשוב במקום להתלהם, להסתכל על האדם ולא על המגדר, המגזר או הצבע. הדרך הזו אבדה לנו בשנים האלו, שנים בהן נרמסו והוחלשו מערכות הליבה של הדמוקרטיה הישראלית כמו מהשירות הציבורי, מוסדות אכיפת החוק ובתי המשפט, פורקה הממלכתיות ונמחקו האידאולוגיות והערכים. עד היום.

קמה ממשלה שהיא "כן". כן לערכי יסוד משותפים. גם לשוויון. אחר שבוזו הממלכתיות, האידיאולוגיות, המוסדות ושליחי הציבור הדגישו השנים האחרונות את ערכי הליבה, את היותם יסודיים יותר ממחלוקת אידיאולוגית של ימין או שמאל מדיני או כלכלי. השנים האחרונות "הפשיטו" את החברה הישראלית ואפשרו הקמת קואליציה שבסיסה אינו "לא" אלא "כן", כן לערכים היסודיים ביותר של השיטה הדמוקרטית, כן לכבוד הדדי, לסובלנות, לשיח מכבד, לשוויון ולממלכתיות. ולא. זה לא ימין או שמאל. עד לפני מספר שנים כללי המשחק הללו היו ברורים - מימין ומשמאל, היינו מאוחדים לשמור על ערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית, על כבוד האדם, על השוויון, על חופש הביטוי וגבולותיו. בשנת 1972 אמר מנחם בגין כי: "במדינתנו יכולים להיות בני לאומים שונים, בני דתות שונות, אבל מבחינת האזרחות כולם שווים; זוהי אמונתינו", וזו אינה אמירה נדירה שמקורה מנהיגי ימין כבגין וז'בוטינסקי.

ברחוב הישראלי ולפעמים גם בבית, בין קרובים, איבדנו, כמעט, את היכולת לנהל שיח פוליטי ענייני, ראו בכך דוגמה שלישית וכואבת לאובדן הדרך ועדות לחשיבות הרבה שיש לישיבה משותפת של 8 ראשי מפלגות בעלי אידיאולוגיות שונות ועיתים מנוגדות. ככול שיוכלו מנהיגי המפלגות ושאר נבחרי הציבור ליתן בשותפותם דוגמה ולהפוך את הלהט הפוליטי למעורבות פוליטית חיובית, להזכיר שאמת מוחלטת אינו נחלתו של איש או של אידיאולוגיה, ישכילו כמו כעת לקיים ביניהם שיח שיודע גם לשמוע, להתחשב להתפשר – יהא זה שלב ראשון במשימת האיחוי של החברה הישראלית ומבחנה האמיתי, מבחן ערכי וגם פרקטי שכן הוא שיאפשר את שרידותה:

8 ראשי מפלגות מאוחדים בגינוי ביטויי אלימות והסתה במלוא החומרה ומעל כל במה, מקדמים תיקוני חקיקה להחמרת ענישה, כזו שתדבק במהות – כנגד מי שמאיים על ערכי היסוד של החברה הדמוקרטית.

8 ראשי מפלגות מאוחדים בחיזוק הרשות השופטת, בגיבוי הפסיקות לצד ביקורת לגיטימית. 

8 ראשי מפלגות בממשלה המסתמנת מקצועית יותר ועניינית יותר, מאוחדים ביכולתם לפעול בשיתוף הרשות המבצעת על שלוחותיה ולא תחתיה, משייבם מעמד עניני לגורמי המקצוע, מכירים בחשיבות הידע, המחקר והתכנון כבסיס לקבלת החלטה.

8 ראשי מפלגות מחויבים לשים על שולחנם את האינטרס הציבורי ולא את שלהם. ועאדל, אני מקווה שנפגש שוב ממש בקרוב ושאז, ה"שלום" שאומר, יהיה שלום אמיתי, שלום בינינו, שלום בין מי שנהיה כאן יחד תמיד, שלום בין בני אדם, שווים בפני החוק.